מאת נבו שפיר
רעיונות הם יצורים אכזריים וחמקמקים. הם יכולים להתגנב בזמן הכי לא טוב, להפריע באמצע משימה חשובה, לשבש יום סידורים ואפילו (וכמעט לרוב) להפריע לנו לישון. יש אנשים שמסתכלים עליהם כמטרד בלתי נסבל, ומתעלמים מהם, אבל יש כאלו שחייבים להיפטר מהם ולשחרר אותם החוצה. וכאן טמונה בעיה. איך מוציאים רעיון לאוויר העולם?
בניגוד לדעה הרווחת שגורסת שיש צורך בהכשרה מדויקת כדי להביע רעיונות בצורה הטובה ביותר – הדרך הנכונה כבר קיימת אצל הכותב (או הממציא, הפסל או הבדרן, לצורך העניין) בילט-אין. קורסים למיניהם לכתיבת רעיונות, תסריטים או שירה הם דבר מומלץ ללא ספק, אבל הם רק עוזרים לפתח את השריר שחייבים לאמץ כדי להצליח. אדם בעל רעיונות חייב לכתוב אותם בעצמו, ולכתוב הרבה מהם. רק אחרי שכתב כמות נכבדה של רעיונות לא מלוטשים, יהיה אפשר לשבת ולברור מתוכם רעיון אחד אותו שווה לפתח.
הדבר דומה לפסל שמניח אל מולו אבן שיש לא מלוטשת. הרעיון הראשוני הוא תמיד לא מלוטש, טבעי, אותנטי ומה לעשות – גם לא יפה במיוחד. לא בהתחלה לפחות. עכשיו כשהוא מונח לפניו, יוכל הכותב בזהירות לפלס את דרכו במעבי השיש כדי לחלץ ממנו את הפסל היפה ביותר. בשביל זה צריך לאתגר את הרעיון הראשוני בשאלות מנחות. דפיקת האזמל הראשונה על השיש הגולמי, אם כך, היא השאלה החשובה ביותר – "על מה רציתי לדבר?".
בבסיסה של כל יצירה צריך לעמוד אדם שרצה לספר משהו על משהו אחר. היוצר חייב להיות מודע, או לפחות לנסות לחקור מדוע, התגנב אליו הרעיון הראשוני. זהו מסע נפלא של חקר עצמי, שבתוכו יגלה היוצר הרבה יותר על עצמו משקיווה לדעת אי פעם, אם יתמיד כמובן בשאלות המנחות שיעזרו לו לגלף את הפסל היפה ביותר מהאבן הגדולה. כך המחשבה הראשונית תתפתח מהר יותר לכיוונים נוספים, כי היא נבנית סביב רעיון מרכזי יציב.
אם כך, בפעם הבאה שרעיון עושה דרכו אליכם, נסו כמיטב יכולתכם לכתוב כמה מילים עליו בצד. מאוחר יותר, כשאתם מרוכזים, תזרקו את המילים שהספקתם לכתוב על הנייר, ותשאלו את עצמכם – למה חשבתי את המחשבה הזו? מה רציתי לספר? אתם תראו שההמשך ינבע מכם לבד, כמעט בלי מאמץ.